צילום: רחל ורדי (וחברים נוספים) חריזה: עוזי איזביצקי מצגת: שולה מ.

יצאנו לטייל במרשה הקדומה. עיר תנכית, אחת מערי יהודה, אשר הייתה מאוכלסת הרבה שנים, באדומים, ביוונים ובצידונים. העיר נהרסה על ידי הפרתים ובמקומה צמחה לה בית גוברין.

לבית גוברין הובילו 5 דרכים, שלצד תוואיהם היו אבני מילים. האבנים סיפקו מידע על הדרך לכל נזקק, והיללו את הקיסר הרומי עד למרחק.

האזור משופע בסלע משקע פריך ולבן. סוג של אבן גיר, הטוב לחציבה ולבניין. באתר המבוקר, חצבו 80 מבני פעמון, שנתנו לבעליהם הרבה כסף , מעות "בהמון".

יצאנו למסע אל מתחת לאדמה, ב"מחילות". הפעם בגוף זקוף, בראש מורם ולא בזחילות.

מה נאמר ומה נגיד.......התחלנו במערה הפולנית. שם ב1943 חייל אלמוני, מהקורפוס השני הפולני, המכונה צבא אנדרס ,על שם מפקדו, השאיר במערה את .....חותמו.

על שרידי עמוד התווך של המערה, הוא חרט את שם פולין ואת נשרה, וכך זכתה מערת הפעמון להיקרא, ע"ש מי שחיבל בה, שלא במקרה.

ירדנו בגרם המפותל של המדרגות, לאחת מן המערות הקומפקטיות והיפות,

המערה שימשה כבור מים במאה ה 3 לפני הספירה, וכעבור שנים, למתקן לגידול יונים הוסבה.

סימנים ליעודה הראשון, אפשר להניח, הוסקו מכך, שסדקיה כוסו בשכבה עבה של טיח. {יש גם סימנים כי חבלים חרצו בפתח המערה ותעלות ניקוז נמצאו בסביבתה}

משם המשכנו לקולומבריום ,בית היונים, הכולל בקירותיו כאלפיים כוכים. הפעם המבנה לא היה סתם אליפסה או עיגול, למבנה היה צורה ,של צלב כפול.

היונים יועדו לפולחן, ולהקרבת קורבנות, כגון לאפרודיטה, אילת האהבה והיופי, ולעוד. היונה הייתה גם מצרך מבוקש במקדש בירושלים, בו הקריבו "קיני יונים" לאבינו שבשמים.

היונים שמשו גם למאכל, ללא צורך בשימור ואחסון ואפילו הלשלשת שימשה כזבל אורגני, לדישון.

משם המשכנו לבית בד, תת קרקעי, מרהיב. אחד מ 22 הנמצאים מסביב. בית בד שפעל כבר לפני 2500 שנה ושירת את מטעי הזיתים העצומים שבסביבה.

ראינו את המפרכת, המרסקת את הזיתים עם הגלעינים, העשויה, בדומה לאבניים, משתי אבנים: אחת - קערת אבן (ים) הקולטת את הזיתים, והשנייה – המוצבת במאונך (צלל) והסובבת במעגלים.

רסק הזיתים המתקבל, מוכנס לעקאלים ונסחט באמצעות קורה הנושאת אבנים מסולעים. המוהל שנוצר, נכנס לבריכת אגירה. שם מפרידים את השמן מהמים, במשורה.

משם המשכנו לבתי המגורים של התושבים, שפיתחו מערכות תת קרקעיות לצרכים מגוונים.

בורות מים, מחסנים וגתות וכמובן הרבה, הרבה ...... מחצבות.

כנראה שהבניה מתחת לקרקע הייתה קלה, כי היו מקבלים גג יציב ,כבר מההתחלה. כן קיבלו דפנות, שקל לעצבם בסיתות מהיר, וחללים, השומרים על צירקולציה של האוויר.

משם המשכנו למערת קבורה צידונית מצוירת, של משפחת אפולופנס, שבמקום הייתה מוכרת.

מערה,מהמאה 2-3 לפני הספירה, בה כל נפטר קיבל לעצמו גומחה.

הכוך (הגומחה) היה באבן גולל נאטם ומנע את הצחנה מכל באי האולם.

אחרי תקופה ,היו מלקטים מהכוך את העצמות ומעבירים אותן לכוך אחר, או לגלוסקמאות.

המערה מקושטת בחיות מיתיות ואמיתיות, שעל חלקן, מספרים המון אגדות.

ראינו את התרנגול-מגרש את השדים. את הפניקס-המתאר לאחר המוות את החיים.

את הקרברוס (הכלב עם 3 הראשים), השומר על הכניסה לעולם התחתון ועוד חיות המופיעות אצלנו רק בדמיון.

ישנם במערה גם ציורים אחרים, כמו האמפורות לאחסון אפרם של המתים, או חלילן המלווה את הנפטר לדרך חיים חדשה, וכן מכתבי אהבה בין גבר לאישה.

משם המשכנו למערת פעמון גדולה ומרשימה, מהמאה השביעית או העשירית לספירה, בה החוצבים השאירו צלבים וכתובות בערבית, אשר על תיארוך התקופה באים להעיד.

בקיבוץ בית גוברין ,בצהריים, אכלנו ארוחה והמשכנו בטיול ,"מתודלקים" כהלכה .

נסענו לאמפיתיאטרון הרומי של בית גוברין, שהכיל שלושת אלפים חמש מאות מושבים. גוש המושבים היה בנוי כ 3 מ' מעל הארנה, למטרות הגנה, כשמתחתיה נותרו תעלות, שהובילו את חיות הטרף לזירה.

האמפי נבנה בשנת 200 לספירה, כמתקן לגלדיאטורים וחיות טרף, כדי לספק את תאוות הציבור והחיילים, שדרשו בלי הרף, שינתן להם, כמו לאחרים בממלכה, לחם ושעשועים שהיו מצרך התרבות הרומית השכיח, באותם הימים.

הסתובבנו במעבר המקורה - האמבולטריום וראינו את מושבו של נותן החסות, הפוליבנריום.

הצצנו בסקלום, היכן שהתפלל הגלדיאטור לפני הקרבות ושמענו את קולו המהדהד, במצעד המפואר עטור ההוד: "יחי הקיסר, אנו העומדים למות מברכים אותך!!!" (בלב הוא, אולי, חשב, שמוטב לומר -"יימח שמך!"

משם הלכנו לכנסיה צלבנית ,שחלקה השתמר, בעיקר 3 הסיתראות, האפסיס, פחות או יותר.

הכנסייה הייתה חלק מ 5 מצודות שהקיפו את אשקלון, שהצלבנים לא הצליחו לכבוש, ובמצרים להלום.

ההיסטוריה הפכפכה, כמובן ,וכעבור זמן מועט, הכנסייה נכבשה ע"י המוסלמים, והפכה למסגד. עם מיחרב "שתקעו" אותו בדרום, כשהבניה הקלקטית (מכל הבא ביד), ניכרת בכל מקום.

בזאת סיימנו את הטיול באזור המיוחד ונסענו היישר "לפיניש" בקריית גת.

חזרנו קמעה להיסטוריה העכשווית, לסיפורי ההקרבה של הפלוגה הדתית, של חטיבת אלכסנדרוני, גדוד שלושים ושלוש, שיצא את תל עיראק אל מנשיה לכתוש ולכבוש. חיילי הפלוגה יצאו לקרב עם להט נעורים, אך ללא מידע על התל וללא שום מודיעין. הם כותרו ע"י חטיבה תשע המצרית, אשר לא השאירה מהם אפילו שריד.

היה זה ב 28 בדצמבר 48, עם קום המדינה, ש 87 חיילינו נטבחו ללא הבחנה. סמוך למקום האירוע הוקמה אנדרטה לזכרם, שני נרות זועקים לשמים, אך קולם נדם.

חזרנו הביתה מלאי רשמים ואסירי תודה, כרגיל, למארגנים, וכמובן למדריך הטיול, יצחק בשור, המכיר בארצנו כל תוואי וכל חור. יעמדו כולם על הברכה ולהתראות בטיול הבא...